יש בקרים,
שאחרי סידור הארוחות,
שלוש קופסאות גדולות ושלוש קטנות,
בקבוקי מים מלאים, סווצ'ר ושאר תזכורות,
נשיקה על המצח, חיבוק וברכה
הן יוצאות דרך שער החצר ואני נסוגה
עומדת רגע שקט במפתן ואז סוגרת באיטיות את הדלת,
חריץ האור מצטמצם בדרמטיות מוגזמת
ובאוזניי נשמעת הטריקה
כהבטחה –
מעתה כל ההתרחשויות
מתחוללות בדלתיים סגורות.
בוחרת מוזיקה עגולה שצליליה מתפשטים
וכמו סותמים את דפנות הבועה והחריצים.
ואז כשמבצרי בנוי
והחלל מתמלא עוד ועוד בי
מד' אמותיי חוזר אליי הד הווייתי
המרחב האינטימי מקבל משמעות חדשה
והופך רחם מכילה לקולי, תנועתי, תשוקתי
רצפת הייצור של כל מה ומי שאני.
*****************
יש בקרים,
בהם מיד לאחר שנפקחות עיניי, הן מבקשות להיעצם,
ראשי עף לאחור,
ובדמיוני אני ציפור.
בכל פעם נוחתת על שביל אחר לא מוכר
פוסעת בארץ חדשה
ולמרות שלאדמה יש ריח קצת שונה
וכך גם לאנשים,
היא הופכת מיד לקרקע בטוחה.
בעולם הגדול אני לא זקוקה לחפצים,
לסגנון לבוש, לקורת גג, שכונה או קהילה.
כל אדם הנקרה בדרכי הופך לבן משפחה.
הסקרנות והתשוקה מובילות את נדודיי
וכמו במשחק שאין לו סוף, רמזים מנחים את צעדיי.
הלב פתוח ובשפת החיוכים נוצרת בי קירבה,
אני נותנת לנופים ואנשים לחרוט חוויות על לוחות ליבי.
אין בי פחד. אני חופשיה.
*****************
נפשי דרה בשני העולמות
אבל הרבה 'אמצע' נופל בין הכיסאות,
ברווח בין מרחבי העוִִֹלם הפתוח לבין אוּלם פרטי ומבוצר
אתה לפעמים יושב מולי כְּזָר.
ורק כשאני רוקדת
את הכוריאוגרפיה של גופי
מתיישבות בי הסתירות
נסללים בי השבילים
ואהבה באה צעד צעד,
אל קודש הקודשים.
