מדי פעם בערבי שבת, כשמישהו מבני המשפחה נתקף בפרץ נוסטלגיה ואחד הילדים צועק: "כן! אנחנו רוצים לראות את אבא (או אמא) כשהם היו קטנים", אני שוב מוצאת את עצמי ישובה צפופה עם אהוביי על הספה בבית הוריי צופה בסרט שצולם במסרטת 8 מ"מ ואח"כ הוסב ל DVD ובסוף התגלגל להיות קובץ דיגיטלי.
ההורים שלי יפים וצעירים, הסבים נראים מאושרים כמו בימים היפים של אלכסנדריה הקוסמופוליטית במאה ה-19, למרות שהם עומדים על הדשא בשיכונים של עכו בשנות ה-80,
אח שלי המתוק בן 3 מתגלגל לאטו עם לחיים אדמדמים ואני (אלוהים, זה מביך, זה הקטע שאני חייבת רגע לשירותים) עם קורדרוי ושתי צמות ג'ינג'יות, לא מפסיקה לקפוץ, לדלג, לרקוד ולנופף לשלום.
וכל פעם שאני רואה את הסרט הזה אני לא מבינה איך כולם מחייכים ורגועים… ואף אחד לא עוצר אותי רגע ואומר לי להפסיק לקפוץ!
עם השנים כאילו נרגעתי, אבל לא באמת,
הריקוד המשיך: בלט קלאסי, ג'אז, מודרני, כוראוגרפיות מעלפות עם בנות השכבה שהוצגו בחדר אוכל בקיבוץ, שיחות ארוכות על המדרכות שניהלתי בנונשלנטיות בעמידה שניה, שלישית, פלייה, רלווה, קופה, פאסה… ומשאלת שנת בר-מצווה שהתגשמה: התלוויתי ליום שלם בחדר החזרות של להקת בת-שבע!
משם המשכתי כצעירה מפזזת במסיבות טבע, כאמא טרייה שחזרה לריקוד דרך השבטי והנשי וכאישה כבר פחות צעירה שמבינה אחרי עשור מול המחשב שהסטגנציה בלתי נסבלת ומשהו כאן לא מדויק.
אפילו כשעבדתי בבית תוכנה, במשרה מלאה, מול מסך וקיר לבן מצאתי את עצמי, עם כל מחלקת הפיתוח, עושים מתיחות במעגל בשמש.
אי אפשר להתכחש לה, לשֶדַה המקפצת בת ה- 6, שרק רוצה לרקוד!
ואיזה נפלא שבגיל 45 אני לא מפסיקה לרקוד, גאגא, אימפרו', בטן, אותנטי, מה-שבא-לי, במסיבות, בסטודיו ובסלון!
כן, לא מוותרת על המקום הכי חשוב בהתפתחות של כל רקדנית צעירה – הסלון.
זו הזירה הכי מכילה ופתוחה, משוחררת ומעוררת השראה, יש בה בלטות שגורמת לרגליים להתנתק מהרצפה וחלונות אל אולם גדול, מלא עד אפס מקום. והקהל, אח איזה קהל אוהד בהגזמה: אמא שמוחאת כפיים בטירוף ואבא שקורא בקול: רקדנית שלי, את אלופה!
אני רוקדת בסלון של הוריי