שומטת, זונחת, מרפה
לוקה בשכחה עמוקה.
מי הנהר מזכירים לי
את התשוקות והזרעים שנסחפו
תחת הזרם המהיר מדי
של מה שקראתי לו 'חיים'.
בוגדת בזרועות הבטוחות
של כל מה
שחי
הגיוני
מתפקד
ונורמלי.
כובד הבליה והצער
קוראים אותי למצולות.
כאן,
במקום בו לא יצמח דבר
אני שוב חופשיה.
