צעד אחר צעד בשממה
בה לא נראה שום חדש באופק
והיובש חודר עוד שכבה לעומק
במבט לאחור עוד יש זיכרון קל לפעם האחרונה,
לחַיוּת, למִשחוּק, לריגוש
לאינטימיות רגעית חמקמקה
אל שכבת עונג דקה.
מחזירה באיטיות מבט נחוש קדימה
ויודעת, מה עזבתי ולְמָה
את כל אלה השארתי מאחור
וככל שהתקדמתי אל לב מדבר
הרפו גם הם
נראה שהדרך לפניי
וזו שכבר עשיתי
זהות ברוחב הכאב
את הנוזלים האחרונים בזבזתי בדמעות
שיָבשו, ואין עוד
כלתה בי התשוקה
ונפער בי בור גדול
חזיונות נווה מדבר וסוף מסע
שוטפים אותי מעת לעת
אך אין בהם ממש
רק זעה נותרת
בשוך ההזיה
ואף לא צל של מושג או תמונה
מי מחכה שם
או מה
חול טובעני מאט את צעדיי,
אין לאן למהר כשהיעד לא ברור
רק לסמוך על עצם ההליכה והבירור
אם מדבריות הם רק איים של שממה
בתוך ים גדול של עונג ושמחה
ואם אליו מבקשת הנשמה,
שלי פושטת בכאב את מה שמיותר
בדרך אל עצמה.