הכאב הוא כמו הרגע הזה שהבת שלך רצה אלייך
עיניה מלאות דמעות מביטות אלייך בבקשה לעזרה,
היא מתייפחת ובמקום מילים יוצאת לה יבבה.
עכשיו מה את עושה?
אומרת לה שאת כרגע עסוקה?
שזה לא זמן טוב, שבדיוק עמדת בדלת ואת מאחרת לפגישה?
אולי את מספרת לה שכרגע גם את עצובה וזה מעמיס עלייך?
או שאת פשוט מציעה לה סוכריה גדולה על מקל עם חיוך רחב בתקווה שהיא תשכח?
ברור שאת מחבקת אותה בשתי ידיים אוהבות,
מלטפת בעדינות את ראשה,
מוחה את דמעותיה בכפות ידייך הרכות
ומאמצת אותה קרוב להלמות ליבך.
כשהיא נרגעת ומסדירה נשימתה,
את שואלת אותה ברכות: מה קרה?
ואת רוצה לשמוע את קולה, את כולה.
כך גם עם הכאב,
אמצי אותו בשתי ידיים, הקשיבי לקולו,
הוא והבת שלך הם המורים הכי גדולים שתפגשי בדרך.