יד עצומה מְעֵזָה
להיפקח אל האפלה החיה
מתפלשת בבשר האדמה
סורגת עצמה עם השורשים הזוחלים מטה אל בִּטְנה.
מבקשת להישאר מחוברת לָלִיבָּה,
ללַבָּה המפעפעת בְּרַחֲמָה,
נבלעת בשיגיונות כמיהתה
בדחיסות הכאב הנורא,
ליבה שבור עם לב העולם.
יד שניה צומחת
מוּשֶטת מעלה אל האור,
אלף גווני אביב מְפַתִים את לובן גופה
אל רטט הטבע החי.
היא נושמת לתוכה ניחוחות עשב ופריחה
המתפרצים עליה בלי לשאול אם הסתיים אֶבְלָהּ.
משיבה איברים אל מסלולם,
מתרחבת עד אינסוף,
היא אחת עם יופיו של העולם.
נאספות,
פורשׂות,
שומטות קצוות,
ידיים נכנעות משני עֶבְרֵי האחיזה
לריקוד הכּוּלִיוּת
אל תנועת האהבה.
