געגוע

בשעה הזו בה השחר עולה ציוץ הציפורים ממלא את השקט וגופי מתמלא באהבה עיניי נפקחות בהתרגשות אל מול ערגונות חיים …

המאמין באדם

המאמין באדם,
מאמין באדם באשר הוא,
ביכולת שלו לצמוח ולהיטיב
ובתנאי שיהיה בו הרצון הבסיסי לכך.

המאמין באדם כמו מאמין בזרעים הטמונים באדמת חורף קפואה
הממתינים לשמש אביבית
ויודע שבבוא העת הנכונה
ילבלבו בחֵנם על פני האדמה
יצבעו מרבדים בירוק ויפיצו ריח של התחלה חדשה.

המאמין באדם גם אם צעד הלוך ושוב בדרך נתונה
ידע לקבל פניו של זה אשר עושה פסיעתו הראשונה,
מכבד את פחדיו,
את קצב הליכתו,
את התמהמהותו בצמתים
ויודע שאת אשר יגלה בסופה
אף אחד אחר לא גילה לפניו.

כי המאמין באדם מכבד את השוני,
את חד – פעמיותו של זה העומד לפניו
ואין לו דרך טובה להבין את רעו
אלא בהשימו את כל אשר יודע בצד.

המאמין באדם בעצם אמונתו
שופע אנרגיה מחיה,
המסייעת בריפוי פצעי העבר
אינו שופט ומוקיע את חלקיו המכוערים ביותר של זולתו
ובכך מאפשר ליופיו הנדיר לזרוח על שניהם
ולהוסיף טוב בעולם.

המאמין באדם

היודעת שבי

  מנסה להיזכר בפעם הראשונה שפגשתי את היודעת שבי ואם זיכרוני אינו מטעני, היא היתה שם מאז ומתמיד. כבר כילדה …

שממה

צעד אחר צעד בשממה בה לא נראה שום חדש באופק והיובש חודר עוד שכבה לעומק במבט לאחור עוד יש זיכרון …

זמן

זמן… המשאב היקר ביותר שיש לנו, קיבלנו ממנו מנה קצובה והוא אוזל בקצב קבוע בלי קשר למה שנחליט לעשות איתו. …

לבד

כבר התרגלתי לתגובות כמו: "לבד????" (עם מלא סימני שאלה) "למה לבד? היית אומרת לי הייתי בא"… או – "איזה כיף, …