מבעד לערפל

פברואר 2015, בביתי שעל ההר בגובה 750 מ' מעל פני הים, גם הבוקר הבית שלנו טובל בתוך ענן ונדמה שאם אפתח את הדלת, ערפל סמיך יגלוש לי אל הספה שבסלון ויתמזג עם הענן שיושב לי על הלב.

מהזווית בה אני יושבת אני יכולה לראות את הבלגאן במטבח, כמו תמונה מתוך סצנה תוססת של התארגנות לקראת יום לימודים ועבודה, שקית הנייר של כיכר הלחם הפרוס פתוחה, קערות עם שאריות קורנפלקס וקרטון חלב האורז על השולחן, כפית דבש מונחת על המכסה הפתוח של הצנצנת וקליפות של תפוח עץ על השיש ליד פח הקומפוסט.

רק שהסצנה הסתיימה, הילדות כבר יצאו מהבית ועלו על ההסעה, והעבודה שלי מחכה לי על המחשב בקומה העליונה.
יושבת דוממת, רק העיניים סורקות את הבלגאן הנורא, את הכיסאות המשוכים במרחקים שונים מהשולחן ומגבת מטבח אחת שזרוקה על הרצפה.

את כל הכוח שגייסתי הבוקר, רגע לפני שיצאתי מהמיטה, בזבזתי כאן, במפעל הקטן הזה לייצור מזון לשלוש בנות שמחות שאסור שידעו שאמא שלהן בדיכאון. ועכשיו, איך אני אוספת את עצמי לארגן קצת את הבית ולהתחיל את היום?

נכנסת למצב אוטומט, הרגלים לוקחות לאן שצריך, הידיים, מרימות, סוגרות, מקפלות, שוטפות, מחזירות כל דבר למקום, המחשבות כבדות ומעורפלות סובבות בקצב איטי סביב עצמן.

אני עולה לאטי לקומה השניה, גרם המדרגות נפתח אל הסטודיו שלי, חדר גדול במיוחד, בפינה אחת שלו נמצא שולחן הכתיבה הישן ששיפצתי בחן ולידו הכסא הארגונומי שריפדתי בקטיפה ירוקה, בצידו האחר של החדר כוננית של סבתי האהובה זיכרונה לברכה, עליה כלי נגינה אותנטיים מכל העולם וסלסלת קש עם צמידי פעמונים לרגליים בכל מיני צבעים. על הקיר כמה תמונות של רקדניות הודיות שאמא שלי ציירה בסגנון ה'מדובהני' וה'וארלי' שלמדה מאמנית הודית כשהתגוררה בדלהי בשליחות. במרכז החדר שטיח בורדו ועליו מזרן היוגה שלי ושתי כריות צבעוניות. האור האפרפר של הבוקר חודר דרך בד הסארי, המשמש וילון שקוף מעוטר והחדר כולו מואר בגוונים רכים ונעימים.

זו הממלכה שלי, החדר שתמיד נשאר מסודר, בו אני יושבת שעות ארוכות מול המחשב ומדי פעם מרימה עיני אל החלון, אל צמרות האלונים והאלות של החורש הצמוד לביתי, רב הזמן בהודיה גדולה על הזכות לגור ולעבוד בישוב המקסים הזה בגליל ולהיות עטופה בכל כך הרבה ירוק.

לא הבוקר, לא בתקופה האחרונה בכלל. עצבות גדולה, תחושת בדידות וחוסר משמעות תפסו את מקום העשייה האנרגטית ומעוררת ההשראה שאפיינו אותי כל-כך.

ובכל זאת, האור הרך והאפרורי הבוקר הצליח להעיר בי משהו, אולי דווקא מפגש הפסגה בין העננים בחוץ לאלה הפנימיים אפשר רגע אחד של בהירות והעיר את התודעה. מעין קול פעמון חלוש הקורא מבפנים ומבקש לעצור רגע, להתבונן, להקשיב, מעבר לסיפור ולדיכאון ולחוסר החשק לשום דבר.

הדלקתי את המחשב ובזמן שמערכת ההפעלה שלו עלתה, עלה לי הרעיון לרקוד. כן, לרקוד. את כל העצבות, הכבדות, את העננה. עוד לא היה ברור לי איך זה הולך לקרות, אם בכלל, אבל במקום לפתוח את הדפדפן, פתחתי את התיקיות הצהובות וניגשתי ישירות לזו עם המוזיקה שאני אוספת בקפדנות תקופה ארוכה. גררתי כמה מהן אל הנגן והשתהיתי רגע ארוך עד שהצליל הראשון בקע מארבעת הרמקולים, שניים על השולחן ושניים על התקרה המשופעת של הסטודיו. הזזתי את השטיח ומזרן היוגה הצידה ונעמדתי במרכז החלל בבגדי הבוקר המרושלים שלי.

עצמתי עיניים, אין הנחיה מבחוץ, משהו בטוח יגיע מבפנים. קול ראשון מגיע מכיוון הראש: איך לרקוד עכשיו? הכתפיים שלך שמוטות והלחיים שלך תכף נוגעות ברצפה!
הגוף הרגיש כמו גוש קרח עטוף בסחבות וגם ניסיון קלוש להניע את קצות האצבעות כשל, בתחושה שכל איבריי מקשה אחת, שהאצבעות דבוקות זו לזו ואל החלק הצדי של הירך והשוק בזווית מקובעת אל כף הרגל שמונחת בגסות על הרצפה.
סילקתי את המחשבות בתנועה מודעת של תשומת הלב שלי פנימה, עוד לא לגמרי היה ברור לי לאן כדאי להפנות את עיניי הפנימיות, אבל הן נחתו על הבטן, באזור הטבור.
לאט לאט התעוררה שם תחושה, מעין כיווץ קל, החלטתי ללכת עם הכיווץ ועם הכיוון שהוא מנחה. הברכיים התכופפו, הגב התעגל כלפי מטה, ראשי נכנס פנימה, הזרועות נפתחו מעט לצדדים כמו כנפיים שנפרדות מהגוף, התנועה היתה איטית כלך-כך ועצובה, אבל היה בה משהו נעים, פשוט, טבעי.

נתתי לגוף שלי ללכת עם הקול הזה שנשמע מבפנים ולהישען על צלילי המוזיקה שהלכה והתפתחה. החצוצרה הערבית של איברהים מא'אלוף בקטע הנפלא: 'בירות', לקחה אותי עם רבעי הטונים שלה לפיתול רך של עמוד השדרה, בעקבותיו האגן ופלג גוף עליון החלו לנוע בכיוונים שונים, כפות הידיים נפתחו לחלל ודחפו את האוויר העומד בסלסולים עדינים.

בכל פעם שהרגשתי שגל התנועה מגיע לסופו ואני לא יודעת לאן להמשיך, חזרתי להתבונן במרכז גופי, במה שהרגיש כמו עוגן, כמו מרכזו של היקום ושל הידע הפנימי, כמו מַטְעֵן, מקום שטוב לשוב אליו, לאגור כוחות ולצאת ממנו לגל הבא של התנועה.
הסוליה העבה והנוקשה שהדביקה את כפות רגליי לרצפה התמוססה לשכבות דקיקות ובלתי נראות עד שנעלמה, אלף זוויות ומנחים שונים של כפות הרגליים על הרצפה נגלו לפניי ואפשרו לי יציבות כדי לנוע סביב עצמי ובחלל. הגוף כולו רקד את מה שהיה בי באותו הרגע, רגשות עלו ועברו בי כמו רכבות מהירות שחוצות בתחנה, חלקן עצרו רגע והעלו בי צחוק, כאב או בכי וחלקן חלפו כל כך מהר ורק הדפו את הגוף שלי לתנועה הבאה.

רקדתי את עצמי לדעת. שוב ושוב. גוועת וחוזרת לתחייה.

בחורף ההוא הסטודיו שימש לי בית ומבצר, רחם מכילה שספגה את כל כאביי, את הדמעות, המילים שנאמרו בקול ואלו שנארזו לשיר.
בחורף ההוא רקדתי כמו שאף פעם לא רקדתי. כי ידעתי שמצאתי דרך. דרך שסלולה בדיוק למידותיי, שתוביל אותי בבטחה אל עצמי, אל הריפוי, אל עשייה מלאה משמעות ותשוקה.

 

מבעד לערפל, צילום: עינת לומברוזו
מבעד לערפל, צילום: עינת לומברוזו
כתיבת תגובה: