לבד. פרק ב'

כבר התרגלתי לתגובות כמו: "לבד????" (עם מלא סימני שאלה)
"למה לבד? היית אומרת לי הייתי בא", או – "איזה כיף, תזמיני אותי בפעם הבאה"
אבל כן, מאז ומתמיד אהבתי לעשות דברים לבד – לטייל לבד, ללכת להופעה לבד, לשוטט בערים גדולות לבד, לרוץ לבד, לנהוג רחוק ולבד.
לא תמיד לבד, אבל גם לבד.
אני זוכרת שבפעם הראשונה שנתקלתי במשפט happiness is only real when shared, הוא נשמע לי מאוד הגיוני, אבל לא עבורי.
מעבר ליתרון העצום שכשאני לבד אני עושה מה שבא לי,
כשאני לבד, אני הרבה יותר ערה לסביבה, לאנשים בדרך, לפרטים הקטנים, לצמחים, לזוחלים. הלב פתוח והאוזניים כרויות.
לא מזמן הייתי בהרצאה מעוררת ההשראה של לונלי פלג שיותר מעשור מטייל לבד בעולם ומישהו בקהל שאל אותו: "תגיד, לא משעמם לך לבד? אתה לא מרגיש צורך לשתף מישהו בחוויות?" והשאלה הכתה בי כאילו אני הייתי זו שעומדת על הבמה.

אבל אז נזכרתי בטיול, לפני 3 שנים, כשהייתי לבד בעומק של שעתיים הליכה בואדי במדבר, עם ליטר וחצי מים וכמה פירות בתרמיל, התיישבתי לנוח בצל שיפולי ההר כשכל היופי הזה מסביבי ולפתע הופיע אייל צעיר ויפהפה! במשך רבע שעה הוא הסתכל עליי ואני עליו, הוא היה נינוח והתקרב כל-כך שחשתי צורך עז לצעוק למישהו: תראו אותו!!! ומכיוון שלא היה שם אף אחד לצעוק לו את זה – כל האנרגיה הזו חזרה אליי פנימה כמו בומרנג והציפה אותי בתחושת אושר אדירה!

אני מודה שיש בי איזה חלק הרפתקני שאוהב כשדברים יוצאים מאזור הנוחות שלהם, זה לא שסכנה ממשית אורבת לי שם בחוץ, אבל ההתמודדות לבד עם הדברים גורמת לי להרגיש כל-כך חיה.

זה היה ערב יום העצמאות בשנה השנייה שלי לטבעונות והחלטתי שרגע לפני שכל הארץ דגלים וריח מנגלים, אני עפה מכאן. לא מהארץ, מהציוויליזציה. בינתיים החלה רוח עזה בחוץ. השכנים רצו לקפל את פינות הישיבה והמנגלים מהחצרות ואני כמו מדורה שהוסיפו לה חומר בערה, הגברתי את המוזיקה ואת קצב האריזה: תיק קטן עם מעט בגדים, ארגז פלסטיק עם מעט ירקות, פירות ופרודוקטים יבשים, כמה כלים, אוהל, שק שינה, פנס, גפרורים. ברגע האחרון ראיתי בקבוק יין פתוח על השיש, סגרתי אותו היטב עם פקק השעם, העמדתי בארגז והעמסתי הכל לרכב.

בדרך דיברתי עם רודני, יש לו חוות בודדים בהר הנגב, כבר התארחתי בבקתות הבוץ שלו כמה פעמים, הפעם, אמרתי לו, אני מתיישבת על גבול החווה. לא צריכה כלום. אולי מזרן אחד מהמחסן.
את ברוכה, ענה לי במעט מילים והרבה כוונה.

כשהגעתי לחווה רודני פגש אותי בכניסה, יצאתי מהרכב ולחצנו יד, אמרתי את ה'אהלן' שלי, מלא הערכה והודיה, הוא חייך את החיוך המדברי שלו, והביט בי בעיניים טובות ועמוקות, עם השקט הזה שגורם לי כל פעם מחדש להרגיש לידו שאפילו המחשבות בראש שלי עושות יותר מדי רעש.
שיערו המאפיר התפרע ברוח והוא סימן לי לבוא אחריו לבית המלאכה, שלף לי מזרן מהערימה והראה לי עם היד את הכיוון: את יכולה להתמקם שם, ליד אחד העצים. יש שם שוקת וברז מים, בבוקר תגיע הבדואית עם העדר שלה להשקות את העזים.

לא יודעת מתי יצא לכם להקים אוהל סיירים פשוט ברוח של 27 קמ"ש, היה שלב שהתבאסתי שאין מישהו אתי, לא בשביל שיעזור, רק שיצלם את המחזה המצחיק ומהמביך הזה, אבל התעקשתי, מצאתי חבל חסר שימוש בבגז', קשרתי את ראש האוהל לעץ השיטה ולאט לאט הצלחתי להוריד את המפרש העקשן ולקבע את ארבעת הפינות שלו לאדמה.

מיד אח"כ מדורה זוטה, חציל, בטטה ותפוח אדמה, קערה קטנה עם טחינה, הערב ירד, צבעי השקיעה נמוגו וקו המתאר של הדיונות הנמוכות נעלם, הרוח שכחה, פרסתי את גופי על המזרן ומזגתי לי כוס יין.
לא יכולה לתאר את האושר שהציף אותי כשבראש אני אומרת לעצמי שוב ושוב בהבנה עמוקה: חופשי זה לגמרי לבד.

לא העליתי על דעתי לוותר על חוויות הלבד האלה, שוב ושוב חמקתי מהזמנות לטייל יחד, שומרת בחירוף נפש על שמורת הטבע הפרטית שלי, בה אינסוף חוויות, תובנות וחיבור עמוק לעצמי ולטבע.
עד שפגשתי את מיכאל.

רציתי אהבה והחלטתי לפנות לה מקום, כמעט את כל הימים החופשיים שלי בלי הבנות.
סוף סוף הגיעה החופשה הראשונה שלנו במדבר. הזמנו חדר קטן וצנוע, במחשבה לשלב בין טיול בטבע לנוחות ופינוק של מיטה טובה ומקלחת צמודה.

המארחת החביבה קיבלה את פנינו והראתה לנו את החדר הנזירי והמקסים עם מרפסת פרטית וערסל שצופים למדבר. האגדה מספרת, הוסיפה, שהחדר הזה מביא מזל גדול לזוגות אוהבים והראתה לנו שמעל הכניסה, שזורה אבן מסותת בצורת לב. התרגשנו והרגשנו ברי מזל.

היום היה כל כך נעים, גמענו מרחקים בהליכה צמודה כשצללית זוגית עוקבת אחרינו, הרשינו לעצמנו לצלול לבועה משלנו ולהיעלם אל תוך שיחות ארוכות ועמוקות, תוך כדי שאנחנו מגלים זה את זו.

לאט לאט, עם התקדמות היום אל שעות הערב המאוחרות, חוסר נוחות החל לטפס במעלה גופי, מעין מתיחות כזו, כמו לפני מלחמה. אני אפילו לא יודעת מה קדם למה, נושא השיחה שהסעיר אותי או גדודי החיילים שחזרו מהחופשה ונעמדו על החומות, מרגישים את נוכחותו של הפולש הזר.
אנחנו כבר שעות יחד, לא היה לי רגע אחד להרגיש את עצמי, איך אני יכולה להקשיב לעצמי כשמישהו כל הזמן נמצא ליד? הרחשים הפנימיים שאני כל כך אוהבת לשמוע כשאני לבד פתאום נהיו חלשים כל-כך וכמעט נעלמו לנוכח הדיבור הבלתי פוסק של שנינו.

מפה לשם, את השיחה כבר אי אפשר היה לעצור והיא התדרדרה לוויכוח סוער, כעסנו, הרמנו את הקול, נפגענו, אמרנו דברים שהיה לנו ברור שנתחרט עליהם במוקדם או במאוחר. רציתי לברוח, רציתי שילך, כל מה שרציתי זה לחזור לרגע להיות לבד. שאוכל לשמוע את עצמי.
היינו שנינו תקועים יחד בחדר הנזירי והקטן, בחוץ כבר חשוך וקר, עייפנו מהיום הארוך, הוויכוח והצעקות. נשכבתי על המיטה, מפנה אליו את הגב, השתבללתי כמה שיכולתי בתוך עצמי ורציתי להיעלם. הרגשתי את הכאב שלו, את התדהמה, האכזבה, יום שהתחיל ממקום אוהב כל-כך.

העייפות הכריעה ובתוך השקט המתוח הזה, כשלרגע שקעתי לנמנום קל, ראיתי בדמיוני את דמותו, מביטה בי ומלווה אותי אל השינה, כאילו שהייתי ילדה קטנה, חוסר הנוחות העיר אותי, הסתובבתי אליו, המבטים שלנו נפגשו בתוך החושך היחסי ומשהו קרה, משהו במבט האוהב שלו המיס בי את חומות המגן ומעבר להן התגלתה רכות שקראה לי אליה כמו מגנט, חום שפתיו עורר את ליבי שקפא, נאספנו זה אל זו קרוב, התנשקנו, בכינו ואהבנו כמו שלא ידענו עד אותו יום.

חלפו שנתיים,
זו בודאי לא היתה הפעם היחידה בה הרגשתי שמפלצת ה'יחד' מאיימת לבלוע אותי אל לוע עמוק ושחור בו נעלמות נשים טובות ונפלאות שוויתרו על עצמן, לא הפעם האחרונה בה ניהלתי מלחמת חורמה על הזכות להיות לבד ולתת דין וחשבון רק לעצמי.
אך מפעם לפעם, נמסו הביצורים אל חיבוקה החם של האהבה, העמיקה ההבנה שההרפתקה הגדולה מכולן, לא נמצאת אי-שם במרחק נסיעה, בטבע הפראי, בעולמם של יצורי הבר, אלא טמונה עמוק בתוכי, במרחק גילוי ותובנה, במחוזות שטרם ידעה נפשי, במסע זוגי שיש בו עוד מישהו לראות, לקחת בחשבון ולחלוק עמו רגעים אינטימיים באמת.

מפעם לפעם העמיקו הסדקים בתפיסה ש'חופשי זה לגמרי לבד' ועשו (ועדיין עושים) מקום לאהבה חדשה.

כתיבת תגובה: