לבד

כבר התרגלתי לתגובות כמו: "לבד????" (עם מלא סימני שאלה)
"למה לבד? היית אומרת לי הייתי בא"… או – "איזה כיף, תזמיני אותי בפעם הבאה"
אבל כן, מאז ומתמיד אהבתי לעשות דברים לבד – לטייל לבד, ללכת להופעה לבד, לשוטט בערים גדולות לבד, לרוץ לבד, לנהוג רחוק ולבד.
לא תמיד לבד, אבל גם לבד.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שנתקלתי במשפט: happiness is only real when shared הוא נשמע לי מאוד הגיוני, אבל לא עבורי.

מעבר ליתרון העצום שכשאני לבד אני עושה מה שבא לי,
כשאני לבד, אני הרבה יותר ערה לסביבה, לאנשים בדרך, לפרטים הקטנים, לצמחים, לזוחלים. הלב פתוח והאוזניים כרויות.

לא מזמן הייתי בהרצאה מעוררת ההשראה של לונלי פלג שכבר 10 שנים מטייל לבד בעולם ומישהו בקהל שאל אותו: "תגיד, לא משעמם לך לבד? אתה לא מרגיש צורך לשתף מישהו בחוויות?" והשאלה הכתה בי כאילו אני הייתי זו שעומדת על הבמה.
אבל אז נזכרתי בטיול, לפני 3 שנים, כשהייתי לבד בעומק של שעתיים הליכה בואדי במדבר, עם ליטר וחצי מים וכמה פירות בתרמיל, התיישבתי לנוח בצל שיפולי ההר כשכל היופי הזה מסביבי ולפתע הופיע אייל צעיר ויפהפה! במשך רבע שעה הוא הסתכל עליי ואני עליו, הוא היה נינוח והתקרב כל-כך שחשתי צורך עז לצעוק למישהו: תראו אותו!!! ומכיוון שלא היה שם אף אחד לצעוק לו את זה – כל האנרגיה הזו חזרה אליי פנימה כמו בומרנג והציפה אותי בתחושת אושר אדירה!

אז אני באמת מודה על היכולת המופלאה הזו להיות לבד,
ומודה שיש לי אתכם… cause… I wish I could share the happiness of being alone with someone else