מה זה הדבר הזה
שאני מנסה להתקלף ממנו
מה זה שכל כך מכביד
שמחזיק לי את הבטן בזמן היקיצה?
אין לי בוס,
אין לי עבודה,
אין שעות, משרד, הכרח או שגרה.
יש מחויבות שאני יצרתי במו ידיי,
אך למי אני חייבת, מה?
מחויבות לעצמי?
להצלחה?
לחלום שאני הגיתי,
באמת אני יצרתי אותו… בשביל מה?
של מיהו החלום?
מאין בא?
ולמה הבטן לא מקבלת אותו כבן בית
ומתעוררת בי בחילה.
ואיך זה שיש כבר עוד אחד בדרך
כשאת הראשון אני תכף מקיאה?
מה בי דוחף להוליד בכל רגע משהו חדש,
לגייס כוחות מבפנים
ואנשים מבחוץ
כדי לברוא את הדבר הבא?
כאילו בלי להתחשב ביכולת של הגוף לשאת
את מלאכת היצירה.
והיצירה הזו שיש בה חדווה,
והיא מפעמת בי,
מעוררת,
מחייה
למה אין בה שקט
ולעולם אינה משביעה?
עייפתי
ואני לא מבינה
מי בתוכי ממשיך בעשייה
ומה יקרה אם אפסיק
אם זה בכלל אפשרי
ואולי אני טועה
והשקט שלי אינו טמון בהאטה
אלא בתנועה שיש לה מקור חדש
שאיני מכירה.
אולי הגיע זמן להניח לראש,
לרעיונות, העקרונות
ומשהו חדש נמצא הרבה יותר קרוב לבטן,
האם זה הגוף? האם זו האדמה?
מה זה לעזאזל שרוצה להיוולד בי באמת?
הרי זה ממלא אותי
צועק החוצה
ולא נותן לי מנוחה.
מרפה.
נזכרת בלידה של כל אחת מבנותיי:
הראשונה,
בה קפא גופי ונזקקתי לעזרה.
השנייה,
שקרתה לפני שהספקתי לעכל.
והשלישית,
כשהתמסרתי לגלי הכאב ורקדתי איתם בהנאה
כשהייתי קשובה כל כך לגוף וידעתי בכל רגע מה הוא רוצה
לעמוד, לזוז, לכרוע, מים זורמים או מגע
כשידעתי לבקש עזרה משותפיי לחוויה
ונהניתי מהנוכחות שלהם
כשלזמן לא היתה משמעות ולא חיכיתי לסוף
כשנתתי לקולי להישמע במלוא העוצמה
צחקתי, בכיתי ובערנות חיה
קיבלתי אל חיכי את יערה.
כשאני נזכרת בלידה המעצימה ביותר בחיי
אני מבינה שהובלתי אותה
במיומנות ההתמסרות וההקשבה.
משהו חדש רוצה להיוולד בתוכי
ואני מרפה
אל תוך חבלי הלידה
בהבנה שמשהו אחר רוצה למות.
