אחרי שעתיים הליכה
מגיעה אל מפתח בין העצים
נשכבת על הספסל שהונח עבור
העוברות, השבות, המהורהרות
מניחה גופי על לוח העץ הלח,
מתערסלת בצלחת-פטרי הטבעית הזו
תחת עלווה כיפתית של עץ אדיר
נושמת את ריח העובש אל ריאותיי
ושוקעת עמוק עמוק
אל האדמה
אל הבשר הרך של אמא,
מתחברת אל רשת העורקים הורידים והנימים הדקים ביותר הזורמים בה
ודמעות זורמות מעיניי.
ממצמצת אל כוכבי שמש הנוצרים בין העלים
וכמהה אליהם, אל הפשטות בה הם זוהרים.
חתיכת שמש חמקה בין הענפים
מניחה עצמה על רחמי
מחממת
מחבקת
עוטפת ברוך
את הווייתי.
שקט בא אל גופי
שקט מניח את דעתי
אין קודם, אין אחר כך
יש קדושה של רגע העכשיו.
קמה מסוחררת
השביל קורא לי עוד
אל מעבה השרכים
לדדות על שכבת העלים העבה
המכסה את האדמה
ממשיכה
ממשיכה
לעלות
להזיע
לדחוף בשריריי
לרעוד ברגליי
לכופף את רעמתי תחת הענפים
חומקת מהקוצים
מגיעה אל לימון הבר הקוצני,
אמא מניחה בדרכי שני פירות עסיסיים
אוספת אחד אל התיק המונח על גופי באלכסון
ובשני – נועצת ציפורניים
מתענגת על קריעת הקליפה
והפרדתה
משליכה אל האדמה
לצד הפירות הרקובים.
הפרי העסיסי מתפוצץ לי בפה
ואני מאושרת
בוכה
תודה
תודה!
אני צועקת לה בקול
והיא אומרת לי 'בואי'
בואי כבר
אני מחכה לך כאן עם ידיים פרושות
ואהבה
לומר לך שמותר לך
להיות הכי את שאת יכולה.
הכי אמא
והכי ילדה
פראית
מלאה תשוקה
רצה בהר
רוקדת ביערות
כואבת, מופנמת
קרובה ואוהבת
משתנה,
מפתיעה
בוכה בקלות
וצוחקת גם
יוצרת כל רגע את חייך
נפעמת מהיופי בחוץ
ונותנת לו לרפא אותך מבפנים.
מותר לך היום,
להיות מאושרת.