יש בקרים בהם קרני אור ראשונות
מלטפות את פניי ברוך
וחיוך מתעורר מהפְּנים אל הפָּנים,
אל מתיחה ארוכה של האיברים,
הגוף מרגיש כמו דף דנדש
שמחכה שיונחו עליו צבעים של יום חדש.
יש בקרים בהם העיניים מרפרפות
בין פתוח לסגור,
קרני האור מעירות את העצב
שאמש כרע תחת עייפות של סוף היום.
החלקים האחרים זקוקים לעוד צלצול כדי להתעורר משנתם
והגוף מרגיש כמו אותו הדף של אמש,
מעוך ומוכתם.
אני לוקחת לעצמי כמה רגעים
ועם כל רגע גם קצת אויר, לא בבת אחת,
לאוורר בעדינות את קווץ',
למתוח בעדינות את הקימוטים על הנייר.
איבר אחרי איבר מסכימים להצטרף
לריקוד העדין של הלב,
לתנועה הרכה בבית החזה
ליצירה השקטה של הבוקר הזה.