מנסה להיזכר בפעם הראשונה שפגשתי את היודעת שבי
ואם זיכרוני אינו מטעני,
היא היתה שם מאז ומתמיד.
כבר כילדה הייתי מלאת נוכחות וביטחון,
בלי מאמץ מיוחד, באופן טבעי כל-כך – הייתי מנהיגה
ילדה משוחררת, שמחה ובטוחה בעצמה.
בהמשך משהו קרה
נפער פער בין היודעת שבי,
זו שכולם סומכים עליה ומתפעלים ממנה, מהיכולות, הביצועים והנוכחות שלה,
לזו המתביישת, המהססת, הלא-בטוחה שצמחה בי פתאום,
התחלתי להסתיר חלקים ממני והבנתי שאני לא מושלמת.
זה היה בערך בגיל 10.
היודעת המשיכה להילחם על מקומה,
זה כבר בא פחות בקלות.
ככל שהתקדמתי בשנות העשרה משהו התערער
והיודעת כבר ממש התקשתה לנשום תחת שכבות של בלבול וחוסר ביטחון.
כדי לבוא לידי ביטוי היודעת היתה צריכה לצעוק, לבעוט, לעשות הרבה רעש,
להילחם על מה שידעה
ולמרוד, למרוד בכל מרות, בעיקר באמא ואבא.
אלה היו שנות העשרה המתקדמות שלי.
מכאן והלאה התקיים דואט סוער ומרתק בין היודעת ששכנה בתוכי
לבין זו שמרצה את הסביבה שלה ומבקשת הכרה,
בתנועת גל אינסופית בין בחירות אותנטיות שנבעו מהמקום היודע
לבין בחירות שנעשו כי נדחקתי לפינה.
פחד תת קרקעי עדין ניהל לי את החיים
ואמיצה אחת מלאת עוצמה שפרצה מדי פעם והפתיעה את העולם בהחלטות נועזות.
כשהייתי מחליטה לעשות משהו, לא הייתי מחכה רגע,
כאילו מפחדת שמישהו יתערב לי, יערער לי, יכניס בי ספק,
הייתי פשוט עושה, מעדכנת בדיעבד.
כמה נלחמתי על האמת שלי,
כמה הייתי צריכה להגן על היודעת
והיא, הצילה אותי,
באומץ הלב האדיר שלה!
היודעת שבי
אפשרה לי להניק את בנותיי באינסטינקט אימהי, בטבעיות ובאהבה,
אפשרה לי לגדל אותן בלי אקמול או אנטיביוטיקה,
לעמוד בדלקת אוזניים חריפה, עקיצות שהתנפחו וסתמו את העין, שיניים שבקעו, קדחת ים תיכונית וסתם חום גבוה
ולדעת, פשוט לדעת, שהגוף שלהן יכול להתגבר בכוחות עצמו
ובכוחות הביטחון והאהבה שהענקתי להן.
זו היודעת
שמקשיבה לגופה ויודעת
מתי הוא צריך לנוע
מתי לנוח
מה לאכול
וכמה.
שיודעת להוציא אותו ממצבי מחלה
ולגדול מתוכם.
היודעת
שמודעת לכל שריר בגופה
ויודעת להזיז אותו בצורה מלאת ביטוי ועוצמה.
היודעת שבי,
זו שלקחה אותי למסע מרגש של חקירה וגילוי
של המיניות שלי,
שהובילה אותי צעד צעד אחרי רחשיו העדינים של העונג
לפריצה של גבולות המוכר,
מתוך הקשבה עמוקה לעצמי ולאיש שאתי.
בכל אחד מרגעי החסד האלה ורבים אחרים
היודעת התגלתה אליי במלוא הדרה
ואפשרה לי לטעום ממימיה הצלולים והשקטים.
אחרי כל-כך הרבה שנים שהייתי בטוחה שאני אישה שלי ידע,
אני מבינה שאני אישה של ידיעה.
שנים רדפתי אחר ידע חיצוני וקלטתי אותו בקלות,
אך במהירות שנכנס, כך יצא,
כי לפרטים הרבים לא היתה משמעות
ומה שנשאר זו המהות,
זה החיבור,
החוויה,
זה הממשק,
המקום המדויק בו החיצוני נגע בפנימי והשאיר בו חותם.
