במסע הזה אני לומדת כל כך הרבה על אימפרוביזציה בתנועה,
כאילו שכל שיעורי האימפרוביזציה שלמדתי בחיי ואלה שהעברתי לתלמידותיי לובשים בגדי חג ויוצאים במחולות.
אני שומעת את קולה של מורתי היקרה אילנית קוראת: 'ומה עכשיו?' ושוב: 'ועכשיו?'
אם זה באמצע דואט, ריקוד בקבוצה או ריקוד אישי שנע בגלים, גל גדול של אש והתלהבות, שלאחריו מגיעה דעיכה ורגע של עצירה ושוב משהו חדש מגיע, תמיד משהו חדש מגיע, גם כשלפעמים נדמה שזה נגמר, שזה תקוע, שאין לאן להמשיך, שאולי הגעתי לכאן בטעות.
ובמסע הזה אני משכללת עוד ועוד את היכולת לנוע עם הגלים. כשסוחף, רק לתת לגל לשאת. כשנעצר, לעצור.
לומדת עוד ועוד לרקוד באמת עם הלא נודע.
להתבונן פנימה והחוצה בו זמנית.
לשאול: מה מתבקש בעומקי? לזהות כל קול זעיר של התלהבות או אי נוחות, של אזהרה, רעיון או מחשבה… מאין מגיעים? מה הם מספרים לי?
ובמקביל – מה הסביבה מזמנת לי? מזג האוויר, האנשים, הקולות, המראות, מפגשים או הזמנות.
בין השנים נוצר ריקוד, זהו האלתור בתנועה. כמה אותנטיות ושמחה ויצירה יש בריקוד הזה, החי.
גם הבנות לומדות, לומדות המון. על התנועה בין הכוריאוגרפיה המובנית של ציפיות, רעיונות ותוכניות, לבין האלתור החי של המפגש האמתי עם החיים.
יצא לנו להגיע למקום ששמענו עליו המון ואחרי יום יומיים להבין שזה לא מה שמתאים, יצא לנו גם להגיע מחוסרות ציפיות ולהכיר את האנשים הנכונים ולחוות חוויות שילוו אותנו כל החיים.
יצא לנו להגיע לאותו המקום בפעם השנייה ולגלות שאנחנו כבר אחרות וגם המקום השתנה.
כי הכל כל הזמן בתנועה.
ומה עכשיו?
לפעמים השאלה הזו זורקת עמוק עמוק פנימה ולפעמים דורשת להתעורר אל הסביבה,
בכל מקרה היא מחזירה אלינו את האחריות ואת הבחירה.
אז אחרי כמה ימים בגן העדן הזה שנקרא צ'קוואה, עם החוף היפיפה והים שנושק לאינסופ,
ימים של ריטואל מופלא, יקיצה על הערסל עם אודם הנץ החמה, טיול לאורך החוף, ריקוד קטן של הודיה מול השמש העולה, טבילה של בוקר, ארוחה משפחתית, קריאה בספר, הרהור וכתיבה, טבילה של צהריים, מפגשים עם אנשים ומוזיקה חיה, שיטוט נוסף של שקיעה והתכנסות לקראת החשיכה על המרפסת מול הים או במסעדה.
אחרי כמה ימים כאלה, הגיעה קריאה חדשה לצאת להרים,
לחגוג את ההזדמנות שמאיר כאן ולקחת לי שבוע לבד. אנחנו יחד עוד מעט ארבעה חודשים 24/7.
אז התחלתי להתגלגל החוצה מהחוף המבודד בטנדר עד למעגן הסירות, שייט כדי לחצות את הלגונה, מונית אחת עד הכביש, קולקטיבו עד פוארטו אסקונדידו, משם מיקרובוס נוסף לעיר שהיא מעין הצטלבות של הדרך לאורך החוף וזו העולה להרים, משם בטנדר מקרטע במשך שעתיים להרים, מוריד ומעלה, נשים, ילדים, גברים, סחורות, תרנגולים, אופניים חדשים, ענפים קשורים בצרור, דליים עם מאכלים ריחניים ועוד.
בדרך הארוכה והמפותלת הראש שלי נע בין דאגה למאיר והבנות, ספירת המזומנים שנותרו להם, חישוב עלות הארוחות והנסיעות כדי לוודא שהם לא נתקעים (כי אין בחוף כספומט), לבין דמיון של המקום אליו אני נוסעת, שאין לי לגביו צל של מושג.
ובדמיוני אני מבקשת בקתה קטנה טובלת בירוק, עם מרחק גדול ביני לבין השכנים, עם שבילי טיול רגליים, כמה מסעדות קטנות במרכז הכפר. אני רואה תצפית אל הזריחה או השקיעה, מרפסת קטנה שאפשר להרגיש בה את חיבוק ההרים.
והנה חוזרות מחשבות: תורידי ציפיות, ומה אם לא יהיה מקום לינה או שהמחירים יהיו מטורפים בגלל החג? אולי אצטרך לעשות את הדרך חזרה או לחפש מקום אחר.
בינתיים התחיל גשם שעשה מוזיקה על יריעת הברזנט בטנדר הישן, החלטתי להתמסר לצליליו ולתת לו לשטוף את המחשבות, כשאגיע אאלתר, כשאגיע ארגיש, אדע. מותר לך לדמיין את הטוב ביותר, מותר לך לבקש את מה שאת רוצה.
נשארנו בטנדר רק אני וגבר מקסיקני ידידותי שהיה שמח כל כך לראות את הסקרנות שלי וההתלהבות מהדרך היפה והארוכה שאני עושה כדי לנפוש בכפר בו הוא חי.
הוא הראה לי את עצי הקפה שהתגלו בצידי הדרך מתוך הערפל וסיפר בגאווה על הקפה הטוב שמייצרים בכפר הקטן שלו, הוא הרגיע אותי לגבי הגשם ואמר שבבקרים מאוד שמשי, שלקראת הצהריים מתערפל ושיש הרבה קשתות זוהרות בצהרי היום.
בקילומטרים האחרונים של הנסיעה כבר הרחתי ממש את הקפה. ילדים מתרוצצים, דגלים צבעוניים ומוזיקה חגיגית קיבלו את פניי במרכז הכפר. נפרדתי לשלום מהאיש החביב וג'ונתן, נהג הריקשה, קידם את פניי בחיוך אמת, Bienvenida, כמה מילים באנגלית ונקישה סחבקית של אגרופים נתנו לי כבר להרגיש בבית.
עשיתי סיבוב קטן במרכז המתוק והחגיגי של הכפר וחזרתי אל יונתן, Vamos אמרתי לו בחיוך, והוא הסיע אותי אל מקום הלינה שלי.
המקום הזה הוא התגשמות של חלום קטן, עם עצי הבמבוק הענקיים שמקשטים לי את המרפסת והזריחה שהאירה כאן יום חדש.
אז מה עכשיו?
הריקוד ממשיך.
מתוך בלוג המסע נודדות, אליו יצאתי עם בנותיי ביולי 2020
(חוזרת לסטודיו בספטמבר 2021)